קמתי שטופת זיעה קרה מנימנום קל וצרחתי על הילדה:"אופירי את חייבת להוציא תעודת בגרות שלא תגמרי בסוף שרת החוץ רחמנא ליצלן!"

אפשר לנשום חברים.
התוכי מתלוצץ עם רופאיו.

אומנם הפכנו לשפחות יזידיות של עבאס,
אבל היי,
התוכי יצא מכלל סכנה ב"ה.

ניצול גוף האישה למטרות מין בתמורה לכסף - לא
ניצול גוף האישה לקניית ילדים בתמורה לכסף - כן

הגיוני סה"כ.

היתה שבת מנחמת.
שבת זה אי של שפיות באוקיינוס שפעמים שוצף וקוצף. שבת מביאה איתה עירסול של הורה, ליטוף שקט, שיחות קרובות עין בעין, צלילה למילים חכמות בספר, עדכון גירסא של מי שהיינו בשבוע האחרון ועדיין לא הספקנו לעגל את הקצוות, ללטש מחשבות כוונות רצונות.

בתוך השקט הזה של שבת נולד אצלי פרויקט חדש.
הוא מגיע אחרי שבוע שנראה שהקצוות של השיח נמתחו עוד קצת, עוד רגע ונקרעות.

ההגדרה המקובלת הפשטנית לשנאת יהודים היא לא מדוייקת. השנאה וההתנגדות היא למה שהיהודי מייצג - תורה ואמונה באלוקים משגיח ויוצר כל בדרך מאד מסויימת ומאד טוטאלית.
לכן המאמץ לייצר הגמוניות חלופיות - נצרות / איסלאם / קומוניזם / רפורמה / ליברליזם וכיו"ב. המלחמה היא על ההגמוניה הרוחנית מוסרית בעולם - הנגזרת הגזעית היא תוצר לוואי תרבותי שלה - לכן לעיתים השנאה מבפנים.

שני משפטי חז"ל שטומנים את דברי בתוכם:
"ולמה נקרא שמו הר סיני? - לפי שממנו ירדה שנאה לאומות העולם (כלפי ישראל)".
"גדולה שנאה ששונאים עמי הארצות (אלה שאינם לומדים תורה או שאינם מקיימים אותה) תלמידי חכמים מששונאים אומות העולם את ישראל".

שנאה מחריבה עולמות.
אהבה לעומת זאת...

היכרות קרובה עם עולם שנראה רחוק כ"כ בונה גשר, מאפשרת ללמוד את מה שנתפש שונה ולא מוכר, עם שפה לבוש ונוהג שאין לנו איתו דבר.
הרי כולנו בסופו של יום קורצנו מאותו החומר ממש.
אנחנו מרגישים,
מתאכזבים,
מתמודדים עם קשיים,
מבקשים לצלוח את העולם הזה בחתיכה אחת.

זה לא בשמיים להתקרב קצת, לא בלתי מושג.
זה בידיים וברגליים, בפה, בכל פעולה על הארץ הזאת ממש.

את זה כולנו רוצים להביא לבית הקטן שלנו כאן.

שבוע טוב,
משהו חדש צומח,
מעלה בי חיוך רחב:)

קראתי את הפוסטים השבוע סביב המהומה שליברמן הקים, עם החוק שרוצה להחיל על תלמידי חכמים, ותחושת צריבה טיפסה ועלתה בגרוני.
הבלחתי תגובה אחת או שתיים ברחבי פייסלנד, אבל בעיקר בער בי עלבון צורב בשמה של התורה.

האם ניתן באמת לסחור בה כמו רוכל על דוכן בשוק הפשפשים? לכמת את שוויה? למדוד את ערכה בקצבה או הנחה כזאת או אחרת?

קראתי צהלות שמחה בתגובות אחדות ומנגד מסירות נפש על אלה השוקדים עליה. אלה מול אלה.

כך או כך היא עמדה בלב ההמולה.
זוהרת, יפה ככלה, מעט משתאה, לא מבינה על מה המהומה.
עטופה בשמלה רקועה עם גדילים מצלצלים להודיע על בואה, מטפחות משי מתנפנפות מצדדיה,
התורה. כמה יפה.

והנה כמו בתזמון קוסמי, בדיוק בזה עוסקת הפרשה.
לומר לנו, אוקיי, בואו נצלול לעומקה של סוגיה.

בפרשת מטות התורה מספרת לנו על מצוות הבורא לצאת ולהלחם במדינים.
באותה מלחמה נחלו ישראל הצלחה גדולה, אך הדבר המופלא ביותר במלחמה הזו היה, כשמנו את ראשיהם של הלוחמים. הו אז נמצא ששבו כולם מן המלחמה בריאים ושלמים ולא נפקד מהם איש.

כדי להבין מה קרה שם ומפני מה זכו לכך נקדים את הנאמר בתחילת העניין:"וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאתכם אנשים לצבא...אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא".

לפי הנאמר רואים שמכל שבט מישראל יצאו למלחמה אלף איש. אם כן מדוע כפל משה רבנו בלשונו "אלף למטה, אלף למטה" פעמיים?

משה התכוון שכנגד כל אלף לוחמים היוצאים לשדה הקרב, יהיו אלף מישראל היושבים ועוסקים בתורה ובתפילה כל שעות היום להצלחתם, וזכות התורה תגן בעדם.

"אלף למטה, אלף למטה" - אלף לוחמים, וכנגדם אלף לומדי תורה.

כל חייל במלחמה לא סמך על כוח זרועו, אלא על זכותו של בן התורה היושב במחנה ועוסק בתורה ובתפילה.

אפשר להתדיין, להתפלפל ולחשב אחוזים יום ולילה על חלקם הכלכלי של תלמידי חכמים.
האם אפשר לעשות את זה על חלקה של תורה שהם מחזיקים?

אנחנו יהודים.
התורה היא עיקר העיקרים.
עליה בעצם הדיון בימים האחרונים.

שבת שלום אהובים,
שנזכור תמיד מאיפה באנו,
ולאן אנחנו הולכים ❤